הריני ים

להתבונן

לא להתחנן

להסתכל

לא לבטל

דבר

לשבת

בשקט

מבלי

לעשות

דבר

הנה הריק

הנה כְּלוּמוֹ

הנה האושר הגדול

הנה השמש, מבין העננים

הנה

ואני הלכתי

בשבילים ומימיהם

והעצב לא נגע

בכפות רגלי הנעות

ממרחב למרחב

בין מרצפת למרצפת

בנבכי הנוודות

התנודה

בתוך העשייה

יש מקום

של שקט

בו גופי ונפשי

ונשמתי האהובה

רוקדים

לצלילי החליל הגדול

איך מרגיש סלע

איך מרגיש עלה

נימים וורידים

ומים רבים

חספוס חם בשמש

כפות רגלי

מודות לי על שחרור האחיזה

האדמה הטובה

מחברת אותי אל הכל

והנה

יצאה השמש

והמים הרבים גועשים וטובים

והמים הרבים, חולפים,

והכל חולף

ורק בי עמוק בפנים

יש גרעין אחד

של

אינסופ

כל חיי חלפתי על פני נופים

בין הים הגדול להרים הרחוקים

כל חיי, חלפתי,

והיופי לא נגע בי

בעמקי ההויה

והיופי לא ריגש אותי

כפי שיופי ראוי לרגש

כעת איני יודעת דבר

מלבד הידיעה שיש מקום אחר

ועכשיו – על גדת מפל

עם חיי ומותי

עם שאיפותיי וכניעתי

אשב ואחכה לבואו

מתוך מעמקי נפשי

מתעוררת הילדה

והיא עייפה

מתלאות הדרך

על מיטה

משכיבה אותי

מבקשת מנוחה,

אומרת גאולה.

מתוך עמקי היערות

מתעורר בי הטבע

והוא חי

כפי שלא הייתי מעולם

משחרר בי נהרות אל ים

פותח בי חירות גדולה

ואני עגולה ומחודשת

ואני ענווה ומהססת

ואני כל מה שקיים, ומה שמת

ואני חיה.

והנהרות לאן הם זורמים

האם הם זורמים למקום כלשהו

והרי הם זורמים לאֵינותם

והם פשוט זורמים

וכשיגיעו יגיעו

ויהיו לדבר אחר

אין להם רצון להגיע

ולא פחד לעזוב

הם יודעים, שאין דבר קיים

מלבד זרימתם

רחוק מהבית שאינו עוד בית אלא עבר. נקודת מוצא.

בארץ שאוכל לחיות בה לעד כי הרבדים הם עמוקים

אלפי שנות מדיטציה אלפי שנות טינופת אלפי שנות גַנְגַה מהלכת יחפה מחוסרת כל במבט שקט אולי

כועס אולי חד

ואני כואבת ואוהבת ותוהה מה עם האיש והאישה

באולם הריקודים בחלל נשמתי מה הסוף לסיפור

לאן כל זה מוביל האם לקחת את ידו את ידי להעביר על פניו המזוקנות הארוכות השעירות

אל ההר אל האושר

או לגשת אליה בחיבוק רך ושוב לשכוח

מה זה מתפקע מתוכי לובש בגדי לאוּת לובש בגדי בכי

מה זה מתעורר בתוכי האם זו המפלצת שאזל מזונה

האם זו המפלצת האם יש צורך להרוס כדי לבנות

מה ההיגיון מהו הרגש מהי האמת

לאן הולכים עכשיו לאן הולכים

מזמנת שלט ברור מזמנת השראה מזמנת ידיעה

ולא מזמנת כלום מלבד קבלה אחת גדולה

שתכיל את הכל

שִׁיוָה הכחול הגדול – מי אני שאדחה

אותך: בוא הרוס בי, שרוף את השדות כולם,

היה האש היה המים היה האדמה

אני נכנעת לאמת של הרגע הזה.

הנה שִׁיוָה סוחף אותי לאט

אל תוך ריקוד שלא אדע אם יש לו סוף

אם יש לו חוף

הנה שִׁיוָה אומר לי

בואי, אל הלילה האפל

בואי אל הזכר האימתני

בואי אל עוצמת הזקיפות

אל הרגליים הסרוחות

והשברים, והשריטות

והשקט שבלא לחייך

והיופי שבלא לנסות

והבהירות שבלהיות אמת

והתעופה האינסופית

שבשתיקה.

בואי אל הפשטות אל הכוח אל האמא

הגדולה עזבי אותך שמלות לבנות ומשחק

עדין בין קווי האשליה עזבי אותך ניסיון

להיות מישהו משהו

בואי חזק בואי בהרס בואי בכוח

בואי בחדות בואי ביכולת בואי בעוצמה

בואי באמת. די בלשחק ילדה חמודה עם שתי

צמות. יש כאן קול קורא מהמרחב...

בואי.

עלי לקבל את הדברים כפי שהם

עלי להביט בעין נקייה

על התחלפותם של הדברים

עליי לקבל את סגירותו של הלב

ואת פתיחותו, כגלים

עלי להבין את שלא הבנתי אמש

שהדברים הם פשוטים

ורגעיים

שאין הרבה מעבר לכאן ועכשיו

המשתנה, הנפלא

שרגע זה אינו טוב יותר או פחות

מרגע אחר

כי הוא

חיים

אנחנו נעים

בקווי המתאר של הזמן

עירומים רוב הזמן

ומתכסים בעיתות הרוח

ויש קשר מיוחד

בין אלו שאינם יודעים

תמיד יצוץ דבר

שחמק משורות הקבוע מראש

ויש קצב מיוחד

להליכה ברגליים יחפות בארץ זרה

לעולם לא נדע

היכן לדרוך

ויסודות החיים

יעשו בנו כשפים

ונהיה אהובים מכונפים זרועים

באדמות רבות ובזמנים שונים

ונהיה מי שתמיד חלמנו להיות

ומי שמעולם לא האמנו

ונגביה עוף ונלמד לשחרר

ונחווה את האמת

מתוך האומץ לחוות הכל.

בראש המקדש הגבוה

הצלחתי לראות

לרגע

את ששכחתי בדרכי

את הדרכים החתומות

והצעדים הנוקשים

את השתנות התנאים

הסביבה החיצונית

ואת היותי

כלי משחק בשדותיו של אלוהים

שברי מראה

המתאחים

בכוחה של אהבה

בכוחה של היכולת לראות

מה שנתפס כשבור

מעולם לא היה שלם יותר.

להיות חסרת-בית חסרת-שם

במעגל הפרצופים הסובבים

להיות הצופה מהצד

הפעימות

להיות

גל

לתשובות הגדולות אין שאלות, ילד

לשאלות הגדולות אין תשובות

וכמה שתחפש יותר

לא תמצא

את הנסתר מעין, הנגלה ללב

כי הדרך פרושה ושופעת

והעולם הוא פלא קסום

וככל שתשכח יותר

כך תדע עוד, ותחכים, ותאהב

הגַנְגַה תזרום, היא תמיד

וכעס ועצב וקנאה

יגיעו גם הם למחוזותינו

אם תיתן להם פשר ומקום

הם יהיו וינועו, ויבואו כוחות חדשים

לשכון

אם תיתן להם מקום

הם יבואו כולם- כל צבעי הקיום

ובם כולם, עטופה, נסתרת

האהבה האחת, הגדולה, הקיימת בכל.

מהם

היסודות

הברוכים

עור גופי היבש

החול המתפתל תחת אצבעותיי

הקולות הרחוקים, המוכרים

כמה מרחב לקחת לעצמי

כמה את הלב לפתוח

ועדיין

יש רצונות

(וכמה אני רוצה להתמסר)

ועדיין

יש כעסים

(וכמה אני יודעת, שיש לתת להם מקום)

ועדיין

יש אהבה גדולה

שבלעדיה

לא היה לי כוח

לחיות

כוח גדול

רפא בי

את הכאב העמוק

העיקש

כוח גדול

עשה שלא יחסמו המחילות

עשה שישכח

שיסלח

על ליל אמש

על שגיאותיי

כוח גדול

עשה שגם בכך יש למידה

תן בי את היכולת

לראות

את נקודות המפנה השגויות

לדעת

את התשובות הממאנות לעלות מתוכי

כוח גדול

תן בי ריפוי

תן בי יכולת לגדול מתוך הקושי

לשנות, לתקן

תן לי להשיל את החוסמים אותי

כי אין לי

צורך בם עוד.

נקודת מפנה

כמו חיה בכלוב

אני מציבה עצמי

בַּדממה

היכן שלא מתדפקות הדלתות

וצעדים אינם נשמעים

היכן שלא יוצא עשן ונכנסת התרגשות

היכן שהמוזיקה שקטה

וקריאות הדולפינים, ממרחקים

מציבה עצמי

היכן שעלי לוותר על הציפייה, לבואך

והיכן שהחוק תמיד יהא:

מה שאחפש, לא אמצא

השורש הרקוב הוא בחיפוש –

ברצון למשהו טוב יותר

מציבה עצמי

היכן ששכלי משתולל,

לאור הדממה הגדולה

את עשתונותיו, אדמתו, הוא מאבד

והוא יודע את שאני שוכחת

שבקרוב הוא יאבד,

בים של אהבה

אז הוא נאבק

כמה הוא נאבק

את השערים נועל כאחוז דיבוק

שלא אוכל לבוא:

בשקט

בשלום

באהבה

ובזה שאינו בא במילים

מציבה עצמי בכלוב

כמה זמן זה ייקח

עד שאתרגל, עד שישכך

הכאב השיגעון החושך

ומתוך חדר סגור

יצעד, בצעדים ראשונים,

האור הגדול

זה שחיכיתי לו כל חיי.

איפה הייתי?

האם ביקרתי אצל אלוהים?

האם הוא עטף אותי באהבה

והגשים כל חלום שאי פעם חלמתי

בשלמות מופלאה

האם התאחדתי איתך?

האם באת אלי בצהרי היום

אל המלון הזה

ועשית עימי אהבה

כפי שלא עשיתי מעולם

ואלי היה זה משהו דק

פשוט כעלה ברוח

פרטים קטנים שבם אושר גדול

מה היה שם מה היה שם

בבאר נשמתי

היכן שנובעת אני

ומתבטל העולם

היכן שאין הפרדה

בין כף רגלי לרצפה הקרה

הו אלוהים, תן בי

את היכולת לשחרר

הכל

שלמות מופלאה

ברגע הזה

וברגע הבא

הכל, הכל, כאן.

ועכשיו לזכור את זה, לנשום את זה,

לצעוד את זה ברחובות, לאכול עם זה,

לעצום עם זה עיניים, ועם זה להיפקח

ועכשיו לחיות את זה, ילדתי

לחיות ולמות עם זה.

אני מרגישה אותך אתי, מוזר

היופי השלם והדק מהלך אתי ברחובות

אני נשלפת מתוך חלומות ברוכים

אל מציאות שבה אני מקבלת, ונושמת

את עצמי ואת בדידותי.

וישוע מלמד אותי אמת בלי פשרות,

הליכה בודדה ברגליים יחפות ופצועות,

קשב הלב והתמסרות הגוף

אני כאן.

בוא מתי שתבוא

איך שתבוא

בוא עירום בוא לבוש בבגדי

המסע המרופטים שלך,

בוא עשיר

בוא חסר כל

דלתי פתוחה אליך

באהבה גדולה

אני מוכנה

לקפוץ

אל המים הקרים

והזרמים העצומים

אל הלא מוכר

אל החושך

אין לי עוד דבר להפסיד

אני כאן. דלתי פתוחה

בוא כאשר תוכל לבוא

מה זה המתפקע מתוכי

הסובבת במעגלים

במעלה מגדלים

הרוכבת היחפה

על גלי הבריאה

מהו הפחד המזדחל ברחובות הערים

מהו האומץ הנשפך בנהרות ההרים

מה אנחנו מחפשים, אלוהים

מה אנחנו מחפשים?

עכשיו אני יודעת

עכשיו אני שלמה

בת-אלים ברוכה

ילדת-רחוב שכוחה

אין שום פחד, אין מציאות

אין שום צורך לבקש, את שאינו כאן

אני אוהבת אותך אלוהיי

אני אוהבת אותך אמא גדולה

מי ייתן וכל נחלי אליך יובילו

מי ייתן וכל צעדי אליך אותי יביאו

אני נכנעת, באהבה

כי אני יודעת, באהבה

שאתה כאן שאתה הכל

שאני אתה שאין מילים

ושהחיים הם יפים יפים, בדיוק,

כמו שהם.

עושה אהבה

עם הים הגדול

הוא מתגרה בי

מגרה אותי

ואני מרפה שרירי

נותנת מנוח לשורות

שיהפכו ל

שלם

ואני מתמסרת לרגעים

לצורה הכי פשוטה

של הויה

הוגה בך

הוגה במוזיקה

שבתיה מפרקים את גופי

ומולידים אותו מחדש

החוויות

נעקרות מבסיסן המילולי

אל עולם הצבעים הכמוסים

הנראים לעין נחשפת בלבד

כשמוסט הוילון

מתגלה ההויה

בשלל צבעיה

ואני אישה

מוריקה דמי אל החול הלח

ואני גבר

מרחיק כלבים שוטים בקריאות קרב

ואני לומדת

את צחוק ההויה

את השקט המופלא

שאנו בני האדם אינם יודעים להכיל

ולהיות

פרקים בחיי נרקמים ואני מאבדת תחושת אני

ונבלעת אל

המרחב הגדול

איך אפשר לאהוב

דבר שאינו קיים

איך אפשר לאחוז

את הבלתי ניתן לתפיסה

והבית נדמה כריק

כשגופך העירום והילדי

אינו מונח, פשוט, על מזרן ברצפה

והעולם נדמה כריק

כשעיניים לא נפגשות בעיניים

וכפות ידיים כווצות

נסגרות אל הגוף בפחד

כמה קסם

כמה אשליה

היופי הוא בכל

סַפּרו להולכי הרחובות

היופי הוא בכל

ומה שנדמה

אינו אלא פחד

ומה שקיים

הינו אהבה

כשנפתחת כף היד

נרפה העולם

כשנפתח הלב,

בריאה

מה קרה לעיני

השתנו עד מאוד

המסך נפתח

ומעיין חיים

מביט אלי מהראי

כמה זמן הלכתי

כדי להגיע לנקודה המדויקת הזו

אלפי שנים

מתגלגלת כחבילה מיד ליד

הנה יורדות השכבות

עטיפות העיתון על הקרקע נוחתות

בּרכּות,

ואני בוקעת

הים נוצץ

קריסטלים,

אהוב,

ואני מכוונת עצמי

אל התדר הסופי

שירטיט את הגוף והשכל

ויבטלם

לצילו של הרגע

כדי שאשוב להתאחד,

איתך

במעמקי הים

היכן שהרעש אינו

היכן שניתן לצוף, לרחף, לאבד

את הכל

במעמקים

היכן שהגלים אינם נוגעים

ויש שקט יציב ואינסופי

שם אפגוש בך.

כמה זמן ניסינו

להבין את המציאות

ובצבעים מקופסאות של ילדים

ניסינו לקשט

את שרצינו לראות אחרת

העולם הוא קסם

העולם הוא פלא

אין עשייה

יש מעגל

והוא הכל

יש גבול

אבל הוא מאוד דק

בין אמת לשקר

מה אדע מה אדע

איך אדע

לגעת עם האצבעות הקטנות

בכל פלאי עולם

אין דרך אחרת:

המוכנות לסבול

אני צועדת

דרך הלילה האפל של הנשמה

הלוואי וידעתי

דרך אחרת.

איך תמיד,

רגע לפני שהכל נופל לתהום הנשייה

רגע לפני שלא נותר עוד דבר,

לאהוב

אתה מגיע

מניח זרת על קצה המציאות

והגל מכה בהויה

מעגלים נסגרים כבועות

אל תוך השמיים הגדולים

ואחרים – נפתחים

תמיד כאן

אלוהיי

לא לפחד לקפוץ,

תמיד אפול

לידיךָ

אין זמן אחר

אני מתמסרת אליך אלוהים

מלאי המגננות אזל

מלתחת התחפושות ננעלה

ואין מפתח

ואין פתח, מכאן

אני יודעת

הכאב בא בשלל צבעים וניחוחות

אבדתי במסלול המהיר של הדרכים הרבות

ועכשיו נשארה שמש זכה ועצי קוקוס ירוקים

וחברים שאוהבים אותי בלי קץ

ואני פותחת ידיים

כמו שאתה נפרש אלי

במאורה המוארת

בין ערבות החושך

יושב אתה, מזוקן, מדושן ויודע

ואני באה אליך לחיות.

בתוך שדה צהוב של בוקר

נעשית השכמה

אל גופים רפויים

וידיים שאינן מבקשות דבר

ועיניים

ויש אמת גדולה בדבר

היכן שלא נעשה ויתור המשחק

יש כאב וצעידה ועמידה במקום

ואפשר לצלול, לתוך בארות

היכן שהצלילים העמוקים

ולהטמע במים הצלולים

ולהיות

אחד

היות אחד

כן שִׁיוָה, יש מקום להשתברות

וכמה שאני מפחדת ממך

אני אוהבת

בלי סוף

מתפקעת מתבקעת

בוקעת

מתוך שריונות השנים הגלגולים הבלבולים

ואתה מחבק אותי ואני מרפה

לאט

בגדים על חבלי כביסה ואופנועים חולפים מולי

והגוף רעב למזון ונרפא לאיטו

עצי קוקוס ובתים אחרים

שלא חלמתי על קיומם

וחווית החיים, וחווית המשחק

רוקדת עם האמת עם האמת רוקדת

אתן לה להוביל

להוביל

אל מחוזותיה

כי השדות האחרים יבשו

והם קוצים והם פחדים

והם לא רלוונטיים יותר

במקצב החיים

הזה.

כשהלב קרוע לרווחה,

הנה אני מוותרת

ומצבים חדשים נולדים בתוכי

מפתיעים אותי

והגוף הרפוי נעים ויפה

כמו מפרש בים ורוח

כמו אהבה

ככנפי פרפר

עדינות בניגונן

אברי הגוף פושטים אל קצות עולם

ויש שמש וזריחה וידיעה

כשהלב קרוע לרווחה,

אני מודה

ומוותרת

איני דבקה בדבר

מניחה למבט להתרכך

אל תוך מרקם של הויה

ופועמת.

אני כבר לא זוכרת

את שהיה אתמול

את שהיה בצהרי היום

כי השמש הלכה והחושך ירד על פני ארץ

ואני ילדה ומכשפה וכשופה

באלפי מילים מתגלגלות

הו אלוהיי כן אלוהיי

כמה קַארמַה למה למה

וידיעה

הגוף שבגד שוב ישוב

והמילים שנשכחו או נפלטו

הן רק מילים

והבטן שהתכווצה מפחד עוד תתרחב

כי אני הים

מאחורי כל אלה

והם בי שטים

באהבה ללא תנאי

נפתח השער

למעין האמת

כאשר הכלי רפוי

מתנגן הניגון הנצחי

של אלוהים

מלך מלכי מלכים

בוא

הפשט ממני

הכל

אני מוכנה

הכל מושלם

הענפים הירוקים

יודעים זאת

והם רוקדים

את מחול החיים

כמה הסתובבתי

סביב זנבי

וכמה שהכאב מגיע

הוא מוכר, וצפוי, ונדמה

שאין לו סוף או חוף או נקודת שבירה

אבל זאת שטות

שטות גמורה

השטות הגדולה בעולם

זו שפתחה, וסגרה, הכל

אין כלום

יש אמת

אין כלום

יש אמת

האמת שבנשימה

ילדו של הים

ישן על החוף

בליל ירח מלא

הוא נותן לך לישון,

אבא,

אבי כל האבות

כי אתה יודע אותו

הוא נחשף

והיופי הזורם ממך אינסוף

הוא בריאה

הצבעים הם צבעים

ושמיים הם רקע

היופי הוא אמונה

בשלמות הדברים

בקסמם

ואני איני יודעת עוד דבר

מתאהבת משתברת מתקלפת

בנתיב האחד לו אין חזור

אל אלוהיי.

אלוהיי

אהוב

כמה אני צועדת ממך ואליך

איני יודעת דבר

מלבד גופי שמתפתל

ותשוקתי הטרופה

מלבד היות החוויות מתחלפות ללא הפסק

ואני עולה יורדת

ומתבלבלת

ורוצה רק לזכור

את נשימתך בי

את האמת הפשוטה ש

אין

אחר

מלבדך

במעגלי החושך הצפוּנים

במעמקים של יערות

נושמת האם הגדולה

מזינה כפות רגלינו

בשריטות שעל גופי

מציירת את כאבה

המשתנק, העמוק,

הקטוע

ואני חובקת

את הרגע הזה המבורך

שאני זוכרת

את אמת הגלגולים

את מרכז החיפושים

את הבטן

הלב

הליבה

וקיומי אחד עימה

יכולתי לראות את החושך

להרגיש אותו בגופי

לטעום את טעמו

יכולתי להיות חוה

ופרי עץ הדעת הוֹ פרי עץ הדעת

וכמה שבוקעת העוצמה

פורץ הרצון

וידיים ארוכות מנסות לתפוס

משהו

מישהו

הבטחה

ושדות של ירק מתכהים

יכולתי לראות

את היות הגבר, והאישה

ואת הרצון העמוק ביותר

שרק מותו

ישחרר

יכולת הראיה נפתחת

כשהרצון משתחרר

ושדות על שדות

של קיום

נפקחים

היכן הייתי

שנים רבות

של חיפוש כיסויים לפצעים שותתים

מותשת

נתפסת

אין דבר בעולם

שיש לו משמעות

אז אפשר להרפות

עכשיו

הכל

אל הכל

הגדול

גלים אהובים

אני פה מולכם

בין שני קירות סלע

ושמש בהירה

ואתם באים ושבים

שבים ובאים

איזו בשורה תביאו

מארצות החוף

מה יכול להיות, נקי יותר,

מהיותכם

כמה ביקשנו ללמוד

במחוזות רחוקים בספרים עתיקים

כמה ביקשנו לדעת

את התום והאַיִן

שבבלי-דעת

בנקיון האור

והתנפצותו בכם

בתנועה התמידית

נשימה

יש את כל העולם

ואין סוף או פשר

רק היות

נשלחנו מהבית המואר

בשלל צבעי הקשת

ירדנו אל אמא להתגלגל בשיפוליה

ואת דמנו ובכיינו אליה להשיב

בשערות ארוכות וגופים של שמש

על אדמות רחוקות ומקצבים אינ-ספור

בבתים זמניים תחת עצי היער

לשוב ולזמר לשוב ולרקוד

לספור את צעדינו ולשכוח את כולם

עם הבוקר

ועופות השמיים הגדולים

וגן עדן

הוא

כאן

ועכשיו

אנחנו שני ילדים אחוזי ידיים

בשבילי חול לוהטים

נשלחנו לכאן

לרקוד את ריקוד החיים המופלא

איך אוכל לרצות

שתהיה דבר אחר

אח אהוב

איך נוכל להיכנס לקופסאות

אנחנו החופש עצמו

והאוויר שאני נושמת

הוא רוחות הצפון

ומעוף הדרקונים

וכנפי הפיות

ואנחנו האגדה

ואנחנו הים

ואנחנו

אינסופ

ואתה שב וחוזר שב וחוזר

לפרק אותי

לגורמים

שלא אדע עוד גאווה או פחד

ואהיה אחד

במפלים העצומים מתקיים הרס ובריאה

נשימה

ואני יודעת שבשבילי אין דרך אחרת

מלבד

למות

כל יום מחדש

האם יש דרך חזור

ממבוך השיחים הקוצני

כל הזמן

הייתי טהורה

ולא ידעתי את זה

כל הזמן

השמש זרחה על העולם

בצבעים וכנפי מלאכים

ולא ראיתי את זה

כל הזמן

הרגל המדממת תמשיך לצעוד

ותוביל אל האמת

מה אתם מדברים בכפרים במסעדות

האם שכחתם את השקט

המילים הן קטנות ואנחנו ממעיטים בערכן

מפזרים אותן כמו לחם

ליונים

שיבואו

וזה לא חייב להיות

כך

ואני לא חייבת

לשמוע

את שאינו נעים לגופי

ומה שלא מרטיט את הלב

לא יבוא

כמה כוח כמה יופי

כמה קְרִישְׁנָה כמה שִׁיוָה

כמה אהבה

התגלמות האור שנשפך אל צורות אינספור

ואני

יודעת

אתה היופי

אתה האהבה

אתה האור

אתה הצבע

אתה האדמה

אתה התשוקה

אתה נ ש י מ ה

אתה השתקפות

של מים צלולים

אתה קרקע חמה

והים הכחול השותק הרחוק,

אתה

הכל

עור גופי חתוך

האם אלו חתכי ליבי

הסדקים בהם נכנס פחד

ורק חשבתי שהוא בא

כי אין אפשרות אחרת

מלבד אהבה

אהיה הכניעה עצמה

אהיה עננים בשמי הערב

קלים ורכים

בלי רצון או כוונה

שטים

אהיה

הנשימה

רוח אלוהים בגוף הזה המבקש

אהיה רפויה

כעלה שלכת

ליפול אל

האדמה

אהיה ילדה דקה ופעורה

בעיניים פקוחות ושמחות

אבוא אליךֳ

אני נכנעת אליך

מטילה גופי אל זרועותיך

מעולם לא ידעתי אחר

אתה הגברים כולם

הנשים כולן

נופלת אחורה

אני נופלת אחורה

אין שום הבטחה

זו רק מילה

אין שום מסגרת

להניח בה ראשי אף לרגע

זהו ריקוד החיים

מחול האמת

על עננים

אבודה ונמצאת

מתה וחיה

לא יודעת דבר

ויודעת הכל

אין שום דרך אחרת

מעולם לא הייתה

זהו המוות הסופי

זה שמתוכו לא מתים עוד

כי אין לאן

מתוך תהום הנשייה

דרך גיא צלמוות

עם אלוהים נושם אותי באהבה גדולה

אני

מתה

היה הכל

הגבר האישה הבורא ההורס

המחלל השותק הזועם הרך

ודמעותיי ימטירו את המבול הגדול

ורק פסגת הר אחת

בים הגדול

תזכיר, את שנשכח מזמן

שמעולם

מעולם

לא אבד דבר

קְרִישְׁנָה

קוסמי האשליה

פיות האדמה

נשות האהבה

פרחי היופי

בתנועה מתמדת

מחול אוהבים

בין הרס לבריאה

אין כלום

ובכלום, הכל

ובחלומי

רצתי אל הגבעה

גשם עלי

ופתחתי את פי, וגמעתי

הרוויה הייתה כה עמוקה

כמו עצר הכל מלכת

וצעדי, והחול, היו כולם

מעגל שלם של חיים

רצתי אחריך?

(תמיד אני רצה אחריך)

והיה ביופי הזה

של אהבת אישה לגבר

חופש ועומקי אינסוף

אני אפול

לחיקה של אמא

ואהיה האדמה

עבורך

שתצעד על פני באושר גדול

ותהיה הבריאה

אני אובד

וכך אחיה שוב מחדש

ואוכל לנשום

כי מעולם לא נשמתי בעבר

אני אמות

אמות

ואוהב כפי שלא אהבתי מעולם
והשריטות שעל גופי

הן מאבקים

ששכחתי שניצחתי כבר בכולם

דלהי-קטמנדו-רישיקש

פסלים על גגות

חוה ופרי הדעת

ואנחנו ילדים

צמאים לאהבה

מגששים בחושך

לרגע של אחדות

מוות ובריאה

האם, הילדה, השאלה

ומלאכים בשלל צבעים

מניחים ידיים על גופי

ואור הופך אור

חושך הופך חושך

אני הופך אתה

אלו הם סיפורים

והגופים הם כלים

להחזיק את האינסופ

כמה אני לא יודעת דבר

ואתה מכשף אותי כדי שאהיה מכושפת

מקודשת מרוקנת מלאה

כמו ים

ופעימות הלב

הן גלים

והנשימה

היא רוח

ואנחנו

הויה

דלהי שוב,

בשמלתי האדומה שכולה קרעים

מן הדרך שארכה, הדרך המופלאה

דלהי שוב,

הרחובות האפורים

ורגלי היחפות

וכמו מראה עצומה

על המרחב והזמן בעיר הטרופה הזו

לכאן אני מגיעה,

מכאן אני הולכת,

ותמיד באה שונה

עם חלומות אחרים

ותמיד רואה כמה התרחבתי

ותפיסת המציאות מתדלדלת,

הופכת מימית, מפעם לפעם

מי עושה את הפעולות

מי מגיב, מי נרדם פה בלילות

מי חולם

וכשאתה נוגע בי, אני מתה

הבזקי חיים שכוחים מציפים תודעה

ואין כלום מתקיים

שוב דלהי,

שוב אני לבד, שוב אני יודעת,

שוב רואה את הפחד ואת אומץ ליבי

ומחבקת עצמי חזק בלילה שאוכל

לצאת אל מרחבי האינסוף

להעיז עוד פעם, עוד פעם, לקפוץ

להתערבל בלא ידוע

להאבד שוב מחדש ועד הסוף

להבלע באהבה אדירה

להתמוסס ברכות,

שאעז שוב

למות

כי כרגע

אין משמעות למילים

אין משמעות לכלום

יש גוף שמחזיר אותי לקרקע

יש לב קרוע לרווחה

אין עבר או עתיד או מחיצות

בין מקום למקום זמן לזמן

אין כלום

ואפשר רק להמשיך ולתת לזה להיות

מה אתם רוצים אנשי הרחובות

זאבים בבגדים הדוקים וקווים ישרים

האם תשמעו דברי נבואה

האם ייתכן ויפתח הלב לרגע

ויש רצון גדול וכמיהה עמוקה לאושר

ויש פחד משתק מקבע מטופש

בואו בואו בואו אל האור

אני נבלעת בך אני שוכחת הכל

ואין זמנים ואין מקומות ואין אני

וכבר שנים שאין אני

מים נשפכים ממקום למקום

מעין לעין ליד ליד לאור

ואני חשבתי שתעיתי

לא מצאתי את היער הגדול

שבו אמס סופית

לאבקת כוכבים

שיפזרו הפיות

ואיתך אני לומדת שמותר לי לחלום

ולנשום ולאהוב ולהתמכר

ואני מבקשת אותך

ואני יודעת

החיים הם מים שוצפים

וזו הפעם האחרונה

שאני מתה

בשביל לחיות

מה לעשות

מה יש לעשות

כלום לא קיים

ואיפה שיש רצון ומחשבה

לעולם לא תנשב הרוח

הנכונה

נועי לך ברוח הקרירה

בת אור אהובה

לראשך נענוד

זר פרחים קטנטנים

חלצי סנדליך

השדה רחוץ ונכון לקראתך

בת אור אהובה

ממרחקים את קסמך לנו ליקטת

בשבילים הארוכים

נטולי זמן ומרחב

ובבושם נפשך הזכה

ניבַטת

אל הרי המרום

אל פלאי הבריאה

בואי בת אור נאהבת,

בתוך כף ידי אתן לך מקום

אגונן על יופייך הפשוט, בן הבית

אאפשר לך להיות, אאפשר לך לנשום

בואי בת אור

אל תפחדי, את איתי, את איתי, את איתי

ואני במראות נוצצות אעטוף את שיריך

אין מקום לרוע, אין מקום לחמוד את גופך, את נפשך

את עצמך, אהובה, ראי, כתפארת

בזוהר מראות אינסופ

אהבה אחת

נהדרת

באומץ

לגדול

באומץ

לא להתמכר לשיאים לפורקנים

לזרם לא להתמכר לחיזוקים

לתמונות המתחלפות ללא הרף

חירות גדולה

במעמקי הים

קירות הזמן והמרחב

קורסים פנימה אל הכל הגדול

דמויות שציירתי בראשי

הן אחד בנשמתי

ואין דבר לומר או לעשות

רק לנשום

קשתות בשמי התכלת

וירוק עמוק

קווי מציאות מחוף אל הר

אל אובדן הרעיון

של משהו מישהו

המציאות מתדלדלת

האהבה נפקחת

הקלות מגיחה כי הכל בסדר

אי ידיעה ותמימות וילדות

ועצים ויער ודרך מתארכת

ואיני יודעת דבר

ואיני מסוגלת לומר

ואיני נמצאת

בשום מקום

והנה סוף סוף

אין יותר

לאן ללכת

את מסתכלת עלי

מבין העצים

מפתחי מסעדות

מה את מנסה לומר

הגוף הזה חווה את כל הצורות

רגע אני יפה

רגע פצועה

חסרת-שם או פנים

בצל או באור

אני יושבת כאן שעות

עם הגשם והאש והעיניים

האשליה מוקרנת

על מסך לבן של כלום

לאהוב אותה

להתאחד עימה

כל פעם

ובה

לנשום

לגנוח

לטעום

לצחוק

לבכות

לגעת

למות

לחיות

בנצח

וברגע שמַתִּי

התמוססו הקירות

אברי הגוף הפכו סירה

לשוט בה

באגם האהבה האינסופי

וברגע שמתי

אדמה הפכה בית

וידיי האוחזות בידיים קרובות

נפרשו לכנפיים

ומרום

וברגע שמתי

הפך הכל לחיבוק

שעטף אותי

ויכולתי סוף סוף להרפות

ויכולתי סוף סוף לנשום

שקט

משהו מבפנים

צריך למות

משהו מבפנים

יבקע

משהו

יפשוט בגדיו

משהו

יקרא

מתוך יערות העד הירוקים

בין אזובים ועצים

פועם קסם הקסמים

אור נגוהות

שמיים מעוננים

תשובות טרם שאלות

מטר אֱלוֹהַּ מֵרָקִיע פַּרוּשֹ

ואני אהבתי אותך

כל החיים

התגלגלנו במורדות

הגלגולים

בגדים שונים בשלל צבעים

לבשתי

ומשחק מחבואים בין עצים

כשאני סופרת, ונרגשת

למצוא

את השמחה העגולה

המחבקת

והמים הזורמים היודעים

בתוך גופי העולה ויורד

בתוך הנשימה החמה

בתוך האהבה

לנצח נצחים

אלת האש

אלת הירק

בואי אלי

בשקט

אני מחכה לך כבר שנים

שתגיחי

בואי חבקי אותי

אין צורך לומר דבר

אנחנו כבר יודעים

הכל

בואי חבקי אותי

בואי אהבי אותי

אני בתך אני אימך

אני את

ובמראות שקופות ונקיות

נשתקף

נהיה הצבעים כולם

אורות קסומים

יקשטו את דמותנו

אין כלום

(היד כותבת מעצמה)

אין כלום

רגלי היחפות נושמות אותך

אין כלום

שום אחיזה

שום מילה

שום עשייה

מלבד הרגע הזה הקדוש

אני הרוח

אני המים

דורכת על אדמה

נמסה באש

היו דברים שרציתי לומר

הם היו ואינם

אבדו באי-קיומם של הדברים

ואנחנו יושבים במעגל

שבט יושב ואוהב

ידיים נמשכות אל ידיים

הביתה

אל האור

הביתה

היכן שאין עוד אחיזה

היכן שאין כלום

ושמש מבצבצת בין עצים

וכבר שעות שלא נאמרה מילה

וקולי נפתח, קולי נפתח

שאשיר

את נעימת האמהות

את ערגת הילדים

את הירוק והאור

והעיניים הפקוחות

לָנֶצַח

אני אחד איתך, יער

אני אחד איתך, אהוב

אני הלב עימך אח

אני הרחם

אחות

ומה אנו יחד

אם לא גל בהויה

חסר שם או צורה

ויופיו

אין- סופי

ומה אנחנו

אם לא יד מלטפת

נגינת מלאכים בכל הצבעים

מחול אהבה

ידיעה

כשאני נוגעת בךֳ

נוגע בך העולם, דרכי

כשאני נושמת

אני נושמת את היער

את השבט את הנהר

לתוכי

ואלוהים נושם אותי

מתוך הבריאה אל ההרס

בין ההרים בשדות הפקוחים

אני רוקדת ויודעת

ח י י ם

אני את את אני

אני רואה עכשיו באוויר הפתוח

מדרונות ירוקים משתרעים אל העמק

שערי השחור נשפך אל הגוף

ואין הבדל

ואין אפילו צעד אחד לעשות

אני את את אני

רחם מחבקת

קריאת האדמה

נגינת האוהבים

אני את את אני

ננשום יחד

אל הלב המתפקע

את העולם כולו

חיים

הכמיהה והשקט

הבריאה וההרס

כמה מכל, איך לגעת

הלב נסגר ונפתח

כמו דלת מתנדנדת ברוח

שתי נשים באותו השבט

נהרות

שתי נשים מחזור וירח

בואי, נהיה גשר

בואי, נישן יחד מחובקות

את יודעת את מבינה

לבי מתפקע

לבי

כל יום ארד לנהר

ולא אנסה להיות אחרת

כל יום יחפה בשמלתי

אדע את האהבה

כל יום האוויר שנכנס

כל יום

פשוט

ויש ימים שיש שמש

ויש ימים שהגשם שוטף

ואין דבר לחכות לו או לשחרר

ואין דבר קיים באמת

כל יום יהיו הצבעים כולם

וכל יום אוכל ללטף את הגוף את הסלע

לחבק את העץ

מה עוד אבקש

שיעשה כרצונךָ

שיעשה כרצונך

מעבר להרים

עוד רגע, עוד פסיעה

כפר בלי-שם

בית

ושם פיות לבנות רוקדות באחו

ופרחים בשלל צבעים

ושם, עולם חדש, וזריחה

שלא שוקעת לעולם

עוד רגע,

עוד פסיעה,

מעבר להרים

ה ב י ת

הוא אוחז בי

מחבק בחום

ממיס את גופי

הוא מתנגן בתוכי

אני עלה נידף ברוח

אני איני

מעבר להרים

ה ב י ת

זה שמאז ומעולם ידעתי

אלוהים מגיש עצמו אלי

שבעה מפלים לבנים

במורד ההר העצום

אלוהים מגיש עצמו אלי

ואני

כורעת על ברכי

נשכבת על הקרקע

שרה לו שירים

שידע, אני רואה

אלוהים מערבל צבעיו

ממטיר גשם זלעפות

אלוהים מקטין עצמו הוא זרע

הוא פרח קטן

והוא העיניים הצמאות להיפתח

יש דרכים רבות

ומילים לתאר

את שלא ניתן לומר

או להבין

ואהבה קורנת

היא נפקחת, מעגלים של אור

שנשלחים למרחקים

ועוד מעט

וכבר לא יהיה דבר

ועוד מעט

תהיה הבריאה כולה

ועוד מעט

הזריחה הראשונה

על עולם חדש

לבדי

והשמש

לבדי

והשביל

בתוכי

העולם כולו

אין שום דרך אחרת

מלבד לדעת

בכל נים ותא בהווייתי

את האושר הגדול ביותר

כי רק הוא

קיים באמת

נכנס לריאותיי יוצא מריאותיי

נבלע אל תוך עיני מתפזר בגופי

אני גומעת אותו הוא מעיין חיי

כי רק הוא

קיים באמת

האושר הגדול

הגדול ביותר שאפשר לדמיין

מנצנץ מכל פינה

קורא מכל סלע,

בנהר הזורם

קורא

חיים

הייתי הולכת אחריך בהרים

שרה, שרה, שתבוא

הייתי רוקדת בשבילך

בשמלות דקות

ולא ידעתי פחד, לא ידעתי פחד

אהוב

והתפילות הן גשר בין אתמול למחר

את שחלמתי, אני נושמת כעת

ולפעמים אני שוכחת

כמה ברוכה

אהבתי

בין הורדים, בין שמיים לארץ

זו רק אני

עומדת

אני רוקדת

אני רואה אותך

מלאך בן שמיים

באת אלי כמו שחלמתי

אל הגן הנעול, הפתוח

אל קודש הקודשים

אל האור, אל היותי

ילדה צמאה לאהבה

ואמא כנועה

תודה מלאך

באת אלי

את תודתי אומר לנצח

לאבא אלוהינו האינסופי

את תודתי אומר לנצח

על חלומות שמתגשמים

על נגינת השדות

ועל אהבה

שאין לה סוף

הימאליה

היכן שנמצא השקט

היכן שנמצא הכל

במעלה ההרים

בסופן של הדרכים

היכן שהתעוזה והלב רוקדים

לצלילי החליל הגדול

לכאן אשוב, כל פעם שאשכח

ברחובות ההומים בבתי היושבים

לכאן אשוב

השקט יפשוט בכל הווייתי

נוכחותו חזקה מכל

הר ניצב לבן

ברוחות המתחלפות

תודה

בתוכי

השקט

בתוכי

לעד

החלום הוא האמת

כמה יפה העולם

אחים אהובים רק כך רוקדים:

כשאין כלום להפסיד

כשאין שום ספק

כשהעולם נגלה בעדינותו

כשמוכנים לקבל רק אמת

רק כך רוקדים

אחים אהובים

עד הסוף

כשאין כלום מלבד

הלב הצמא

הכמה

המוכן למות

הצרוב, המוחלט,

אחים, לוחמים, אהובים

אל האור

הנה שוב

הסוס הלבן

הוא טומן ראשו בשיח

להסתיר

קרנו

לא כולם יבינו

את האהבה הטהורה ביותר

תן לנו כוח

להיות שלווים

ומלאים

להיות קדושים

בעולם הקדוש הזה.

מה מחיר השבירה

מה מחיר הזרימה

מה נחבא בצל מילה

בשולי מבט

כמה אהבה

מבקשת להישפך

לפרוץ את הסכרים כולם

אני כורעת על ברכי

תנו לי את כל האמת

שיהיו עיני פקוחות

שאהיה

ים

הנה נפרדים הגופים

מראות משני צידי פרוזדור

אינ-סופ

הם נפרדים

הם לא יודעים דבר

מלבד הצורך הבלתי נמנע

להכנע

ואני משחררת משחררת

מה אני יכולה עוד לעשות

מלבד

לשחרר לשחרר

ואני נכנעת

ואני אוהבת כל כך

אני גן עדן מואר

אני רואה את הסיפור כולו

איך אנחנו אוחזים ידיים בחשיכה

איך אנחנו מאמינים בטוב

איך אנחנו, אחים, הולכים והולכים ולא מפסיקים ללכת

וכמה אנחנו נלחמים בשדי השקר

וכמה האמת היא בהירה ובוהקת

ואין דבר מלבדה

ואני לא יודעת כלום

איך הכל נפרם ונעלם לתוך

האין

ואין זמן או מקום, קיים באמת

והנה השמש שוקעת על עוד יום בכדור

ואני מחזקת את עצמי להאמין עוד להאמין עוד

לפתוח עצמי

בלי סוף

לכל רגע

בקיום המופלא הזה

רק לראות

זה הכל

לא לעשות כלום

רק לראות

את

האמת

באומץ

האמת, המשתקפת

במראות

ערב ירד. זמן שקיעה

הנשים הגדולות ידעו שזמנן הגיע

לפתוח את השערים העתיקים הנעולים

את עיניהן לפקוח

הנשים הגדולות ידעו

זהו זמן השיבה

שתוכל האם להכיל באהבתה

את הכל

שתוכל האם להרפות בכמיהתה

בחכותה לבנים שישובו

שתוכל האישה לישון עוד לילה לבדה

מבלי האהוב

שיוכלו הגנים לפרוח גם בתום האביב

זוכרים את השמש המלטפת בכל תא

מברכים

שנוכל אחיות להיות יחד

שנוכל ללטף את הגוף הכמה

שנוכל לחבק אותם יחד אחים

שאוכל להיות הזונה והאמא

הילדה והאדמה

תחתיה

א מ ן

לעבור איתך את כל הרגעים

עד אין הבדל בין אורות עיניך

להויה המשתקפת בן

להיות אתה

היות אתה

נפש הופכת מים

מרחב מדבר

הויה והויה ואור גדול

גוף וגוף בשר ובשר

שמיים בתוכי תוכי שמיים

אנחנו מתמזגים

אנחנו הופכים

טיפה אחת

בים

האישה

ופתאום,

ראיתי בעצמי,

את היופי

את הדרכים הארוכות

ופתאום,

המראה שיקפה לי את תוכי

ויכולתי לחוש אהבה אדירה

ויכולתי לרקוד עם עצמי

לרקוד כמו מלכה

לרקוד כמו אדם חופשי

לרקוד כמו הרוח

אני נושמת פנימה והחוצה, להיות האדמה

אני עיניים פקוחות ושמיים

והמים הם זורמים בי זורם הדם

הללו

יה
שני הקצוות

לנוע ביניהם

אין יש

טעם

מה

הטעם

האינסוף נע לאינסופיותו

מתגשם בסופי

שהוא בעצם אין

סופי

אז לוותר

עכשיו

ולראות:

הטעם הוא

החיים

עצמם

מתחילה לראות

נקודות אור במרחב

בעיני

כוכבים נוצצים

מרקדים

בחשכת אחר-דמדומים

ואני יודעת

היקום מתקפל ומתפשט

נוזלי ואינסופי

כאהבתי

ובהתמסרות שלי אליך

אני

בוחרת

בַכל

החיים במלואם

הפחד הכי גדול

האהבה הכי גדולה

והרחם קוראת

והחזה רוצה להיפתח

והלב מבקש להתפקע לנצח

ואין לי שליטה

ומעולם לא הייתה לי

רק כל פעם שהים מתעצם עלי

אני שוב נזכרת

שאין לי שליטה

בדבר

וביכולתי

רק לאהוב

עד אין קץ

ארץ חלב ודבש

מחכה

בנחת

לבואנו
ואם ככה, ואם ככה

מסובבת מסובבת

על כל הדברים שלא עשיתי

על כל מה שהיה עדיף שלא

על כל הסליחות שלא ביקשתי

ממך ומעצמי

על כל הפגיעות בלב ובגוף שמתרחשות בעולם

מסובבת מסובבת

מרקדת מחוללת

ביערות עצים ירוקים

עשן קטורת

מסובבת מסובבת

על כל מה שלא נאמר

על אהבתי

על הדרכים שננטשו בפחד

על הפחד ועל היכולת לצלוח דרכו

על הריפוי ועל היכן שאני היום

מסובבת מסובבת

זורמת זורמת

מפלים מפלים נהרות שוטפים

מה נותר

נשרה הקליפה

קליפות רבות עוד ינשרו

מסובבת מסובבת

ימים על חודשים

ירחים נמלאים ומתרוקנים

רחמי מדממת

מסובבת מסובבת

ואין סוף לסיבובים

ואין סוף לשיטוטים

ואני נושמת

פנימה

החוצה

פנימה

החוצה

חיים

תנועה

מתמדת

אני שומעת את האישה הגדולה קוראת לי

מתוך המרחב

קולה מהדהד בבארות צלולים

עומקים עמוקים

עמוקים

אני שומעת אותה

מניעה יד שמאלי במעגלים

מניע אותי אלוהים

היא עומדת זקופה וגדולה

שחורה ורפויה

אני רואה אותך

אין לך מה להתחבא יותר

אני סופרת עד עשר

צאי

ואני אבוא

אליך לבנה

ולא אכפת לי כמה אופל בחוץ

הלב

פועם

ואני אבוא

במלוא הלבנה

בלי כסות כח ועוצמה

הנאה והונאה

דרכים אינספור לכס המלוכה

והיכן הוא

אם לא עמוק באלפי עומקים

במשכן הלב

ואני אבוא,

בשיער פזור כמו קשת בענן

ובאדמה

אבוא מלאה ושלמה

אבוא שקטה

בחוץ מדבר נקי מעין מים צלולים

ואנחנו אוהבים והעולם הזה בשבילנו לשמוח.
אהוב ליבי

ועכשיו אני מנתקת את האנרגיה שלנו במספריים שקופות הנה אני חותכת

להחזיר לכל אחד מאיתנו את

עצמו

רק תן לי לראות אמת אלוהים

רק תן לי להיות אמת

תן לי להיות אמת

תן לי אמת אלוהים

תן לי אמת

אמת אמת אמת אמת אמת אמת

אמת

לצלול פנימה אל הלב הקרוע לרווחה

לצלול פנימה אל ליבו של אלוהים

לצלול פנימה בכניעה מלאה

לוותר, להרפות, להיות מפרשים

פתוחים

ברוח

קמתי מורעבת

קמתי מאוהבת

קמתי שבורה לרסיסים

קמתי נקייה כמו הזריחה הלבנה הנצחית

והוא בא אלי ואמר

אני

הבוקר העולה

אני

ואין גבולות ואין זמנים

ויש בי רק אוטומט שזוכר

אבל בעצם אין כלום

והכלום הזה מלא מעצם היותו

יש קול דק שאומר דברים, אני מכירה,

אז נזכרת, אבל אין לו חשיבות

ואני יודעת שההנחיה והפעולה תבוא ממנו

הוא אני